את ההנהגה האסטרטגית הבאה, לא כדאי לחפש בצבא

רשימת הרמטכ"לים הנוכחית, וכחול לבן שקדמה לה, חשפו תופעה מטרידה של אחידות דעים אסטרטגית בשורות הפיקוד הצבאי שלנו. ראשית, כמעט כל הקצינים הבכירים היוצאים לאחרונה מהמטכ"ל שותפים לאסטרטגיית אוסלו, שפשטה את הרגל מזמן. חידושה נראה בעיני אישים כמו גדי איזנקוט ובני גנץ אינטרס חיוני של ישראל. שנית, נראה שרובם נוטים להתנות את מהלכיה האסטרטגיים של ישראל בהסכמה עם האמריקנים, ואף בתיאום מראש עימם. ההתמודדות עם הגרעין האיראני מעוררת את השאלה הזאת באופן חריף. אמנם הדיונים על הנושא חשאיים, באופן טבעי, אבל מהמעט הידוע, נראה שגם פה מרבית הקצינים לא מצדדים בעמדה עצמאית מדי של ישראל.

אבל שמרנות קונפורמית סביב דעה אחידה אחת, זו או אחרת, עלולה להזיק מאוד לבירור הדרך האסטרטגית של ישראל. ארגונים היררכיים כמו הצבא מוּעדים לפתח אחידות כזאת. פקודים נוטים לרַצות את מפקדיהם, ומפקדים רוצים באופן טבעי למנות את בני דמותם. השמרנות המוטבעת בצבא מעוררת לעיתים התנגדות פנימית. הדוגמה האחרונה היא הביקורת החמורה שמתח האלוף (מיל') יצחק בריק על התנהלות הצבא. אפשר גם להיזכר בניסיונו של תא"ל שמעון נוה לקדם רפורמה במחשבה הצבאית הישראלית, ממחצית שנות ה־90 עד סמוך למלחמת לבנון השנייה.

אבל דוגמאות אלה ואחרות נגעו יותר לשיטות ההפעלה של הצבא, ופחות לאסטרטגיה הכוללת של המדינה. בענייניה ניכרת שגרת מחשבה אפורה: דבקות בברית עם ארה"ב עד כדי אובדן עצמאות כמעט, ודבקות בסיסמאות כמו "הפרדה" או "אומץ לשלום".

הפיקוד העליון של הצבא, כל צבא, אינו החממה הטובה ביותר לטיפוח מחשבה אסטרטגית יצירתית. ראשית, מפאת השמרנות הטבועה בו. שנית, מפאת סגירותו - חיי הצבא מבודדים יחסית מתרבות, מפוליטיקה, מכלכלה. היציאה ללימודים מתרחשת בגיל מבוגר יחסית, ויש פחות סיכויים לטיפוח שאר רוח פוליטי או אינטלקטואלי. אין להקל ראש במסירותם ובמקצועיותם של מרבית הקצינים, ויכול לצמוח מתוכם קברניט ראוי לישראל - אבל הסיכוי אינו גבוה.

על רקע זה אפשר להבין, למשל, מדוע גנץ ואשכנזי הגיבו בהתכווצות שמרנית ל"תוכנית המאה" של טראמפ ונתניהו, והשתדלו לסכל אותה, כעדותו של מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל לאחרונה. ועל רקע זה צריך לבחון את רשימת הרמטכ"לים של גנץ ואיזנקוט. הקריירה הצבאית העשירה שלהם לא הכשירה אותם, למשל, להתמודדות עם השינויים העצומים שמלחמת אוקראינה מחוללת, ועוד עתידה לחולל, בזירה המדינית הבינלאומית. הלוחמה בטרור לא מטפחת בהכרח הבנה יסודית של מכלול המאבק בינינו לבין הערבים, על כל צדדיו, אלו הדמוגרפיים, הכלכליים, המדיניים והתרבותיים, לצד אלו הצבאיים.

רשימת הרמטכ"לים בנויה על ההנחה שהקצונה הבכירה היא הקטר הראוי להוביל את הקרונות שכולנו יושבים בהם.

זו טעות, אולי בתום לב. לישראל היו שלושה ראשי ממשלה שבאו מקרב הקצונה הבכירה. אחד מהם, אהוד ברק, הוא מראשי הממשלה הכושלים ביותר ודלי ההבנה הפוליטית שהיו כאן. רבין ושרון, תהיה אשר תהיה ההערכה על כהונתם, הגיעו לעמדת ההנהגה אחרי שנות הכשרה מדינית ופוליטית ארוכות, ופעלו מתוך מערכות בעלות מסורת פוליטית, ולא מתוך מסגרות זמניות וחלולות, מפלגות־כביכול שהוקמו לא מכבר.

גנץ ואיזנקוט לא רכשו ניסיון פוליטי, ולא הצביעו עד כה על דרך אסטרטגית חדשה לישראל. איזנקוט קורא לחזור לדפוס הניסיון הכושל של רבין ופרס ליישב את הסכסוך על הארץ. גנץ נזהר מהתבטאויות כאלה, אבל מעשיו מעידים שזו דרכו. הקריירה הצבאית שלהם כשלעצמה אינה ערובה לכשירותם להנהיג את המדינה, ואולי להפך, במובן מסוים.

את ההנהגה האסטרטגית שלנו כדאי לחפש במקומות אחרים, ולאו דווקא בצבא.